בהתחלה רציתי לקרוא לפוסט הזה "לשמור על המרכז שלך" במקום "להישאר במרכז שלך", ותוך כדי כתיבה הבנתי שהמילה "לשמור" אינה במקומה משום שהיא מעלה אסוציאציה של היאחזות במשהו, של הפעלת כוח, אולי של לחץ או מחויבות. וכל זה ממש לא העניין. אין צורך לשמור על המרכז בכל מחיר, זה בסדר גם לצאת מהמסגרת, לצאת מהמסלול ואז למצוא את הדרך חזרה בקצב הנכון. לפעמים לוקח הרבה זמן לחזור חזרה למרכז הפנימי, לנקודה שבה אנחנו מרגישים מאוזנים, וזה פשוט חלק מהשיעור, חלק מהדרך. לכן בחרתי במילה "להישאר" משום שהפוסט הזה יעסוק בהימצאות בתוך אותו מרחב פנימי ולא בהיאחזות בו.
לאחרונה יצא לי לחשוב הרבה על נקודת המרכז שלי, המקום בו יש תחושה של איזון והרמוניה. שמתי לב שבזמן תרגול יוגה, בתרגילים של יציבות ושיווי משקל, אם אני מאבדת לרגע את החיבור למרכז שלי אז היציבות מתערערת ואני צריכה לאסוף את עצמי ולהתחיל מחדש. היה לי רגע כזה היום, שבמקום לשמור על האיזון הפנימי שלי אז הסתכלתי לרגע על המורה. ומיד, כמו מגדל קלפים עדין, הכל התפרק. הרגע הזה הזכיר לי את החיים עצמם ואת מה שקורה אם ליום אחד או אפילו לשעה האיזון הפנימי מופר. ואיך בחיים, כמו ביוגה, אפשר לקחת נשימה עמוקה ולהגיע שוב לאיזון על ידי התמקדות, כוונה ונשימה.
ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שהדבר שעוזר לי לשמור על שיווי משקל ביוגה משמש אותי גם בחיים עצמם. זה שילוב של הקשבה פנימה ויציאה החוצה. מצד אחד יש מודעות גדולה מאוד לכל מה שקורה בגוף באותו הרגע, ומצד שני המכלול שמאפשר לשמור על היציבות הוא החיבור בין הפנים ונקודת ההתמקדות שבחוץ. וכל זאת מתוך תשומת לב לנקודת המרכז, זאת שמאפשרת לנו לחבר הכל ביחד ולהישאר מאוזנים.
הכרת נקודת המרכז האישית
נקודת המרכז האישית היא חוויה פנימית ייחודית. ככל שנשהה בה יותר זמן אז יהיה לנו קל יותר לחזור אליה. ככל שנשהה בה יותר זמן אז נרגיש באופן מיידי כשהאיזון יופר, נחווה אי נוחות וחוסר הרמוניה. אבל דווקא היציאה מאיזון היא זאת שמלמדת אותנו את השיעור הגדול ביותר, כי רק כאשר נצא מאיזון אז נחפש את הדרך חזרה. ומי שיצא וחזר אל המרכז הפנימי שלו פעמים רבות מספור, למד להכיר היטב את הדרך חזרה וזאת המתנה שקיבלנו לצד האתגרים בשיעורי החיים.
השוואות בין החוץ אל הפנים
בכל פעם שאנחנו עסוקים בהשוואה לאחר האיזון מופר. לפעמים אנחנו משווים את עצמנו אל מול אדם או רעיון ומרגישים חסרים, בוחנים רק נתון אחד ונותנים לו להשפיע עלינו ובדרך שוכחים שאנחנו מורכבים מאינסוף גורמים שעיצבו אותנו: רגעים, מחשבות, רגשות, אנשים, מפגשים, מקומות, זיכרונות ועוד. אז למה אנחנו נותנים לגורם אחד בלבד להיכנס למשוואה ולהשפיע על מצב רוח או ערך עצמי? כל אחד מאיתנו כל כך יחיד ומיוחד שאין שום אפשרות להשוות באמת. לכן במקום להשוות כלפיי חוץ, עדיף להתבונן פנימה, פשוט להתבונן ולהעריך את כל הטוב והייחודיות שאנחנו כבר מורכבים מהם כרגע.
קבלת העצמי והרגע הזה
קבלה עצמית היא חלק חשוב בתהליך, היא התרופה לנזקים שגורמת ההשוואה לגורם חיצוני. וביחד עם קבלת העצמי, יש לקבל גם את הרגע הזה, את ההווה, את הזמן הממשי היחיד שניתן לפעול ולשהות בו. ומתוך הקבלה והשהייה ברגע הזה, בלי התנגדות ובלי חיכוך, אז האיזון מוצא את מקומו שוב. שכן גם איזון הוא אנרגיה הרוטטת בתדר הייחודי לה, וגם היא שואפת להתממש בחוויית החיים שלכם בדיוק כפי שאתם מחפשים אחריה, ואולי אפילו יותר. הימצאות ברגע הזה בקבלה מלאה היא השער דרכו האנרגיה של האיזון מוצאת את דרכה חזרה אליכם. אתם מושיטים את היד, והיא גם כן. וברגע צלול בהווה מתאפשר החיבור.